הדרך שבה אנשים זוכרים אירוע טראומטי, כדוגמת ניצול מיני בילדות, הינה שנויה במחלוקת. הויכוח נסוב בעיקרו סביב שאלת אותנטיות הדיווחים לגבי זכרונות משוחזרים של ניצול מיני מתקופת ילדותם של המתלוננים. ישנם חוקרים הטוענים שהמוח האנושי מסוגל להגן על עצמו על-ידי הדחקת האירועים הטראומטיים מהמודעות. אחרים טוענים שניצול, מלחמה ואירועים מבעיתים אחרים הם במהותם חקוקים בזיכרון ורק לעיתים נדירות, אם בכלל נשכחים לגמרי. כיום, לאחר למעלה משני עשורים של מחקר ידוע, כי אכן ניתן ליצור זכרונות שלמים מוטעים באשר לאירועים שכלל לא התרחשו ואף בלתי אפשרי שאירעו במציאות. זיכרון מוטעה או שגוי (False Memory), מהווה סוגייה כבדת משקל ובעלת השלכות משמעותיות ורחבות-היקף המקבלת משנה תוקף במשפט הפלילי, שעה שנבחנת עדותו של עד העולה לדוכן העדים או עדותו של עד ראייה. עדויות אלו מהוות סיבה עיקרית להרשעות שווא של חפים מהפשע בו הואשמו. סוגיית הזיכרון המוטעה מקבלת משמעות רבה עוד יותר שעה שמדובר בזיכרון ילדות או בעדותו של קטין או בגיר בדבר ניצול מיני שעבר, כך על-פי הנטען, בילדותו. האשמה שכזו לפיה אדם ניצל (abuse) והתעלל מינית באחר, גם אם בסופו של יום יסתיים ההליך בזיכוי, חורצת גורלות לרוב לשבט בלבד, הן עבור הנאשם או החשוד והן עבור המתלונן עצמו, משפחתו וסביבתו הקרובה.
זיכרון מוטעה יכול להיווצר על-ידי ספקטרום רחב ומגוון של הליכים טיפוליים במהותם. כך למשל זיכרון שקרי יכול להיווצר בזמן טיפול פסיכולוגי, באמצעות סוגסטיה, היפנוזה, בהליך נסיגת-גיל (age regression), על-ידי פירוש חלומות, שימוש בדימיון מודרך, שימוש בתמונות להפעלת הזיכרונות (כמו תמונות משפחתיות) או חשיפה לתמונות ש"טופלו". כמו-כן זיכרון מוטעה יכול להיווצר לאחר יישום הוראות לעבודה על הזיכרון וכן עקב מתן שאלות מנחות, שאלות חוזרות ולאור טכניקות ראיון.
בשנות ה-90, מאות אנשים ששוכנעו שהם עצמם הדחיקו ואחר-כך שיחזרו זכרונות של ניצול החלו להבין שזיכרונות אלו הינם זכרונות מוטעים, ורבים הגישו תביעות כנגד המטפל שלהם. פסיכולוגים ניסו להבין את התהליכים בהם מטופלים פיתחו אמונה במסגרת טיפול, ולאחר מכן חזרו בהם מאמונתם (Retractors). מחקרים אלו גילו, כי מטופלים רבים פנו תחילה לטיפול עקב דיכאון ולאחר-מכן, בזמן הטיפול עצמו, שחזרו זכרונות של ניצול, אולם לאחר-מכן הבינו, כי זכרונות אלו היו למעשה תוצר של סוגסטיה טיפולית
במחקר "אבודים בקניון" (Lost in the Mall) פיתחו החוקרים Loftus ו-Pickrell (1995) טכניקה לחקר התופעה על-ידי בניית זיכרון בתנאים מבוקרים. משתתפים בניסוי קראו סיפורים שנכתבו על-ידי קרוב משפחתם המתארים כמה מחוויות הילדות של המשתתפים עצמם. המשתתפים התבקשו לתאר מה הם זוכרים מכל אירוע, כאשר המשתתפים לא ידעו שאחד הסיפורים היה שקרי לחלוטין – הליכה לאיבוד בקניון לזמן ממושך. עד תום המחקר 25% מהמשתתפים זכרו פרטים לגבי הליכתם לאיבוד בקניון, אירוע שמעולם לא ארע להם. בניסוי המשך מצאו החוקרים, כי לאנשים יש נטייה גדולה יותר ליצור זיכרון לאירוע סביר (plausible event) כדוגמת הליכה לאיבוד בקניון מאשר יצירת זיכרון לאירוע סביר פחות, כדוגמת קבלת חוקן (Pezdek et al. 1997). לאורך ניסויים רבים בהם נעשה שימוש בטכניקת ניסוי "אבודים בקניון" נמצא, כי בממוצע כ-30% מהמשתתפים פיתחו זכרונות מוטעים או אמונות מוטעות שלמות או חלקיות (Lindsay et al. 2004).
בית-המשפט העליון נדרש לדון בסוגייה כבדת משקל זו של זכרונות מוטעים בע"פ 5582/09 פלוני נ' מ"י (ניתן ביום 20.10.2010). בפסק-דין מרתק, ארוך ומעמיק מנתח השופט עמית את סוגיית הזכרון המודחק והזיכרון המוטעה. בקליפת אגוז יצויין, כי בפסק-דין זה נדון ערעורו של אדם שהורשע בביצוע עבירות מין בביתו. למעשה, הבת המתלוננת, התלוננה בגיל 26 כנגד אביה כי ביצע בה מעשים מגונים ומעשי אינוס כשהיתה בת 4 ועד גיל 10 שנים. לדבריה, רק בגיל 23 עלה לתודעתה כי אביה פגע בה מינית בילדותה והיה זה לאחר שפנתה ל"קורא בעיניים" שאמר לה כי מישהו פגע בה לאחרונה וכי אין זו הפעם הראשונה שפוגעים בה. המתלוננת פיתחה הפרעות אכילה, נשלחה לטיפול בבית-חולים, נפגשה גם עם רב "קורא במזוזות" אשר גם אמר לה, בין היתר, שפגעו בה פעמיים גופנית וכי פגיעתה הנפשית קשה יותר. לגישת השופט עמית:
"אכן, ככל שאנו מקבלים את התזה כי הזיכרון המודחק נשלף מהתת-מודע כמו הקלטה או קובץ מחשב, הרי שניתן להסתפק בכך. אולם אם קיימת אפשרות כי זיכרון כואב וטראומטי שהודחק משך 18 שנה, עשוי במהלך השנים לעלות לזיכרון בתום תהליך ארוך של טיפול תוך אי דיוק בפרט כזה או אחר, או תוך כדי 'השלמת החסר' על ידי הזיכרון, אזי הספק צריך לפעול לזכותו של המערער".
השופט עמית ממליץ לזכות את המערער מחמת הספק, ומנמק זאת, בין היתר, בכך כי הרשעת המערער מושתתת בעיקר על עדות המתלוננת המבוססת על זכרונות מודחקים כמעט ללא כל ראיות חיצוניות חזקות. השופט עמית עומד על מספר פרמטרים המכרסמים באיכות ראיות התביעה כגון: חשש לסוגסטיה או ל"השתלה" של זכרונות על-ידי ה"קורא בעיניים" ו/או ה"קורא במזוזות", העובדה שלא עלו סימני מצוקה אצל המתלוננת עד גיל 19 וכן טריגרים שעוררו את זכרונה. השופטים רובינשטיין ודנציגר מצטרפים לחוות-דעתו של השופט עמית והמערער מזוכה מחמת הספק.
לסיכום, בכל מקרה של דיווח על אירועים טראומטיים של ניצול מהעבר, ובייחוד שעה שזכרונות אלו צפו במהלך טיפול שנים לאחר שארעו – יש לנקוט במשנה זהירות תוך מתן משקל לסוגיית הזיכרונות המוטעים בטרם יעמוד אדם לדין פלילי.