בתי המשפט בישראל מתבקשים על-ידי התביעה במקרים רבים להשית על נאשמים עונשי מאסר בפועל, שירוצו מאחורי סורג ובריח (ולא בדרך של עבודות שירות). במקרים רבים, כאשר מדובר בעבירות חמורות,
כאשר מדובר ברצידיביסט (אדם המבצע עבירות חוזרות ונישנות) וכאשר קיים אינטרס ציבורי – זו אכן התוצאה המתבקשת. אולם בית-המשפט משית לעיתים מאסר בפועל לתקופה קצרה יחסית המונה חודשים מספר (ולעיתים אף מספר שבועות). בספרות מדובר על נזקי המאסר כאשר מדובר בתקופה קצרה: הנידון נחשף בכלא לתרבות עבריינית ולתרבות רעה, המאסר הקצר עלול לגרום להלם ולפגיעה בשיקומו של הנידון, נזקים עקיפים נגרמים למשפחתו, המאסר לתקופה קצרה אינו מרתיע דיו…
בתי הכלא, ככלל, נתפסים כמקומות שליליים, שהרי במקומות אלו כלואים עבריינים שמקומם, על-פי התפיסה הרווחת, במקום סגור ומבודד ולא בין הבריות. ניתן לשאול, האם בית המאסר כשלעצמו, אותו מתקן כליאה מוקף גדר הינו מקום בעייתי ומדכא, ומוסד שכזה בו קיים בידוד וריחוק, כמו-גם אינטראקציה מיוחדת בין הנוכחים – האם מקום שכזה כשלעצמו עלול לגרום להתנהגות שלילית? מדוע בית הכלא נתפס כמקום בעייתי, רווי באמוציות שליליות וברוע?
ניסוי בית-הסוהר בסטנפורד
האינטראקציה הקבוצתית בין כותלי הכלא נחקרה בניסוי מפורסם שנערך בשנת 1971 באוניברסיטת סטנפורד על-ידי פיליפ זימברדו ועמיתיו (Stanford Prison Experiment). החוקרים בחנו את השערת המצב – טיבו של המקום כגורם משפיע מעבר לאופיו של האדם.
בעיתון המקומי פורסמה מודעת 'דרושים' לניסוי, והבטחה לתשלום יומי בסך 15 דולר. מרתף המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה נבחר לשמש ככלא בניסוי ובכדי לדמות את המרתף לבית-כלא התייעצו החוקרים עם מומחים, הקצו 3 חדרים לאסירים ובכל חדר 3 מיטות, הוקם צינוק מאולתר, בחדרים הותקנו מיקרופונים ומצלמות ונכתבו שאלוני המחקר. לניסוי נבחרו 18 סטודנטים "בוגרים, יציבים נפשית, נורמלים, סטודנטים זכרים לבנים אינטליגנטים מהמעמד הבינוני". 9 מהסטודנטים שימשו כאסירים ו-9 כסוהרים (החלוקה היה אקראית) כאשר לאף אחד מהנסיינים לא היה רישום פלילי. ה"אסירים" נלקחו מביתם על-ידי משטרת פאלו אלטו כשהם אזוקים ועיניהם מכוסות. עם הגיעם למרתף האוניברסיטה שהוסב לכלא נערך בגופם של האסירים חיפוש, נלקחו מהם טביעות אצבע, הם עברו חיטוי והולבשו בחלוקים, כל "אסיר" קיבל מספר ולמעשה ניטלה מהם הזהות העצמית שלהם כבני אדם רגילים והם הושמו בתאים יחד עם 2 "אסירים" נוספים. ה"סוהרים" תודרכו שעליהם לשמור על הסדר התקין, צויידו במדים, באלות ובמשקפי שמש ועבדו במשמרות.
כבר ביום השני לניסוי פרץ מרד בקרב האסירים. הם התבצרו בתאים, חסמו את הכניסה באמצעות שמיכות, ואילו הסוהרים הביאו תגבורת, דיכאו את המרד, הקימו חדר מיוחד לזכויות יתר לאסירים נבחרים. הסוהרים נקטו בשיטות ענישה שונות ובגישת "הפרד ומשול", ציוו על האסירים לעשות שכיבות שמיכה, נטלו מהם שמיכות ואף הטרידו את האסירים. לאחר 36 שעות מתחילת הניסוי שוחרר האסיר הראשון, דאג קורפי (אסיר מספר 8612), בשל בעיות נפשיות. ביום הרביעי לניסוי הותר למשפחות לבקר, ודווח על מצב רוח ירוד של האסירים.
הניסוי, שאמור היה להיערך שבועיים ימים, נפסק ביום השישי לאחר שעוזרת המחקר (לימים, אשתו של החוקר זימברדו) התריעה על הבעייתיות שבמחקר.
אחד האסירים (אסיר מספר 416) אמר בראיון שנערך חודשיים לאחר הניסוי, כי הוא חש שהוא מתחיל לאבד את זהותו.
זימברדו הסביר, כי רוב הנסיינים למעשה הפכו לאסירים וסוהרים ולא הבחינו בין התפקיד לבין העצמי. לגישתו, חלו שינויים דרמטיים בהתנהגותם של הנסיינים, בדרך חשיבתם וברגשותיהם. מתברר שגם מצידו חל טשטוש בין תפקידו כחוקר ובין כובעו כמנהל המתקן.
תוצאות הניסוי הראו שאינטראקציה בין קבוצתית מעוצבת לעיתים קרובות על-ידי נורמות מוסדיות רבות עוצמה והניסוי מהווה הדגמה לעוצמה הרבה שיש לנורמות מוסדיות. ממצאי המחקר הציעו, כי הסיטואציה עצמה (מתקן הכליאה) היא כה פתולוגית, עד כדי עיוות התנהגותו של אדם נורמלי. ככל הנראה, מחקר דומה לא היה מקבל אישור בשנים האחרונות בשל בעיות אתיות והעמדת הנבדקים בפני סיכון.